Yad Chaim Weizmann

ביוגרפיה

חיים ויצמן נולד בשנת 1874 בבית יהודי מסורתי בעיירה מוטול במערב האימפריה הרוסית. הוא היה השלישי מבין חמישה-עשר ילדיהם של רחל לאה ועוזר ויצמן. אביו נודע כתלמיד חכם וכסוחר חרוץ. ההורים הקפידו כי הילדים ייזכו לחינוך יהודי ולהשכלה כללית רחבה. כל חייו נותר חיים ויצמן קשור בעבותות לאחיו ולילדיהם. עשרה מבין אחד עשר אחיו שהגיעו לבגרות עלו ארצה.

חיים ויצמן סיים בהצטיינות את לימודיו בבית הספר הריאלי בפינסק, נמשך אל רוח ההשכלה, ובחר להמשיך את לימודיו בתחום הכימיה בגרמניה ובשווייץ. כאדם צעיר החליט להתבסס תחילה במקצועו, מתוך תקווה לתרום בעתיד לקידום המדעים בארץ-ישראל. הוא הושפע עמוקות מהשקפותיהם של אחד העם ושל הרצל. עוד מילדותו במוטול שקד על לימודי עברית, ובפינסק השתלב בחוגי חיבת ציון. בשנת 1899 קיבל תואר דוקטור לכימיה אורגנית באוניברסיטת פריבורג שבשווייץ (עבודת הדוקטוראט שלו עסקה בפעולת האלקטרוליזה לייצור חומרי צביעה) באותה שנה אף הצטרף למחלקה לכימיה אורגנית באוניברסיטת ג'נבה.

בג'נבה התמזגו שני הצירים המרכזיים של חייו, הציונות והמדע. בשנים אלה ניכרו ניצני מנהיגותו כציוני, והוא נהנה לראשונה מפירות ההצלחה הכלכלית ככימאי, בזכות פטנטים שמכר לתעשייה. בג'נבה הכיר את רעייתו לעתיד, ורה חאצמן, סטודנטית לרפואה באותם הימים, שתלווה אותו במסירות במכלול פעילויותיו. ויצמן לא ראה ביהדות דת בלבד, אלא ישות תרבותית שלמה, אומה הראויה לחזור ולשבת לבטח בארצה שלה. הוא התנגד להצעה שאוגנדה תשמש כתחליף טריטוריאלי לארץ-ישראל (1903). בכך חבר לציוני רוסיה שדחו את הצעתו המפתיעה של הרצל. בנקודה זו באה לידי ביטוי יכולתו המיוחדת לתמרן בה בעת בקרב יהודי מזרח אירופה ובקרב יהודי המערב. ויצמן היה ממקימי "הפראקציה הדמוקרטית", מפלגת האופוזיציה הראשונה בתולדות הציונות, שקראה לדמוקרטיזציה ולהדגשת הפעילות התרבותית לצד מאבק בגילויים של פנאטיות דתית.

בשנת 1904 זכה ויצמן להצעת עבודה מן המחלקה לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר שבאנגליה, מדינה שסימלה עבורו חרות, מתינות וריאליזם פוליטי. ויצמן התערה בחיים הבריטים, הפך לנתין בריטי, ואנגליה הייתה לביתו העיקרי למשך למעלה משלושים שנה. שם ידע שנים של פריחה הן כמדען והן כמנהיג ציוני. שני היסודות הללו של חייו התאחדו ועמדו בבסיס המהלך שהוביל להצהרת בלפור, נקודת מפנה היסטורית עבור התנועה הציונית.

חיים וורה ויצמן נישאו בשנת 1906, לאחר הסמכתה של ורה כרופאה. בנם הבכור בנימין (בנג'י) נולד בשנת 1907. בשנה זו גם ביקר ויצמן לראשונה בארץ-ישראל. הייתה זו תקופה קשה אך מלאת השראה ליישוב היהודי. ויצמן התעניין בהליך רכישת האדמות, באתגרים הפיזיים של המתיישבים האידיאליסטים בקבוצות ובתנאים הקשים במושבות העלייה הראשונה. הוא התאכזב מדלותו של הישוב הישן בירושלים ומתלותו בכספי "החלוקה". בנוסף ניסה לבחון היתכנותן של יזמות תעשייתיות מודרניות, צעד ראשוני בדרך שאיפיינה אותו שנים רבות לאחר מכן. ביקור זה חידד את הכרתו בצורך לביסוס של ההתיישבות בארץ ("ציונות מעשית"), לצד פעילות ושתדלנות מדינית. כן התחזקה בקרבו ההכרה בצורך להקים אוניברסיטה עברית, שתהווה מוקד לחיי רוח יהודים-מודרניים. תפיסה משולבת זו נודעה לימים בכינוי "הציונות הסינתטית".

עד שנות מלחמת העולם הראשונה ביסס ויצמן את מעמדו בקרב ציוני בריטניה. הוא טיפח קשרים ענפים עם דמויות מפתח בהוויה הבריטית, לרבות עיתונאים ופוליטיקאים. ידידותו עם ס.פ. סקוט, העורך האגדי של 'המנצ'סטר גרדיאן', פתחה בפניו דלתות רבות. בזכות קסמו האישי וחכמתו הפך לנושא דברה העיקרי של הציונות בקרב לא-יהודים. בה בעת הגיע לפריצות דרך מרשימות בתחום הכימיה האורגנית.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בחרה ההנהגה הציונית לאמץ עמדה ניטראלית, לנוכח מציאות בה נלחמו יהודים במדי כל הצבאות המעורבים. חיים ויצמן בחר בדרך אחרת. הוא אימץ מדיניות פרו-בריטית, מתוך תובנה שהמלחמה עתידה לשנות סדרי עולם וכי רבים סיכוייה של בריטניה להשתלט על שטחים במזרח התיכון על חשבונה של האימפריה העות'מאנית. ויצמן פעל לשכנועם של הבריטים כי הצלחתה של הציונות איננה רק צו מוסרי אלא גם אינטרס בריטי. במפתיע נקשרו למאמציו גם מחקריו המדעיים.
ויצמן המציא שיטה חדשה להפקת אצטון סינטטי מתירס, תגלית שהיוותה תרומה משמעותית למאמץ המלחמתי של בריטניה. לתגליתו נודעה משמעות מסחרית ואסטרטגית, שכן האצטון היה חיוני לתעשיית החימוש לשם יצורו של אבק שריפה נטול עשן. בהיעדרו נוצרת עננת עשן בעקבות ירי תותחים, ונחשף מיקומו של הכלי היורה. חומר הגלם המקורי להפקתו נמצא בשטחים שנשלטו על ידי גרמניה. תגליתו של ויצמן חילצה את תעשיית החימוש הבריטית ממצוקה. ויצמן רכש את אמונם והוקרתם של שר האדמירלות, הלורד בלפור, ושר החימוש, לויד ג'ורג'. תחת פיקוחו הוקמה בבריטניה תעשייה של יצור אצטון סינטטי.

ויצמן מינף את מעמדו וקשריו למען הרעיון הציוני. כאמן של משא ומתן יצר לעצמו מעמד של נציג ממשלה גולה. בפברואר 1917 מונה לנשיא הסתדרות ציוני אנגליה. הוא חתר לשכנע את הממשלה הבריטית לפרסם גילוי דעת התומך בזכויות היהודים בארץ ישראל. הועילו לו, בין השאר, שינויים פרסונאליים בממשלת בריטניה, שהובילו למינויו של לויד ג'ורג' לראש הממשלה ושל ארתור בלפור לשר החוץ. בסופו של מאמץ מפרך נולדה הצהרת בלפור. מסמך זה, שנמסר רשמית לידיו של הלורד רוטשילד, פורסם ב-2 בנובמבר 1917. ממשלת בריטניה מביעה בו תמיכתה בהקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. ימים ספורים לאחר מכן כבשה בריטניה את חלקה הדרומי של הארץ. למאורעות הללו נודעה השפעה מידית על העם היהודי כולו. היו שותפים נוספים להצלחה, אך באופן טבעי זוהה ההישג עם חיים ויצמן, אשר הפך במהרה למנהיג הציוני הבולט בדורו.

במהלך שנות המלחמה סייע ויצמן לזאב ז'בוטינסקי ולפנחס רוטנברג בהקמת הגדודים העבריים, שהצטרפו לצבא הבריטי, ואף נלחמו במספר חזיתות. בשנת 1916 נולד בנם השני של ורה וחיים, מיכאל (מייקל). ויצמן פעל בשיטתיות, כמי שאמון על דרך העבודה המדעית.

בשנת 1918 סייר בארץ-ישראל כראש ועד הצירים, הגוף היהודי שהופקד על יישומה של הצהרת בלפור. הוא מצא בארץ יישוב יהודי המתאושש מתלאות המלחמה. הוא התפעל מן החיוניות במושבות ובתל-אביב, העיר העברית הראשונה. בירושלים הניח את אבן הפינה של האוניברסיטה העברית.

ויצמן היה מודע לסכנת האיבה בין הציונות לבין התנועה הלאומית הערבית, ושאף להסדר בין שתי התנועות. בקיץ 1918, במטרה לאפשר דו-קיום בשלום של שני העמים, נפגש סמוך לעקבה עם האמיר פייסל, מנהיג המרד הערבי הגדול ובנו של השריף חוסיין. פייסל הביע אהדה למטרות הציונות, הדומות לשאיפותיהם הלאומיות של הערבים. בינואר 1919 חתמו השניים על הסכם לשיתוף פעולה בין הערבים ליהודים בפיתוחה של ארץ-ישראל. חזון זה לכינונו של עתיד פורה לשני העמים לא זכה להתממש. פרעות תרפ"א (1921) איששו את חששותיו של ויצמן, ויחסיה של הציונות עם העולם הערבי עלו על מסלול של עימות.

במקביל המשיך ויצמן בפעולתו הדיפלומטית כדי להבטיח שהצהרת בלפור תתורגם למדיניות מעשית. הוא גייס את תמיכתו של שר המושבות הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל, למען הדרישה כי בכתב המנדאט שהוענק לבריטניה על יד חבר הלאומים (1922) יינתן תוקף מחייב להצהרה. הצלחת המהלך היוותה הכרה של הקהילה הבין-לאומית במטרות הציונות. עוד קודם לכן הוחלף השלטון הצבאי הבריטי בארץ בשלטון אזרחי, בראשות הנציב העליון.

בשנת 1921 נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. הוא יצא לארה"ב, ויחד עם אלברט איינשטיין ניהל מסע גיוס כספים להקמתה של האוניברסיטה העברית. בשנת 1925, בנוכחות הלורד בלפור, חנך ויצמן בטקס רב רושם את האוניברסיטה בהר הצופים. הוא העניק משקל רב לפיתוחה של כלכלה מודרנית בארץ, וראה חשיבות בשילוב שבין המדעים לתעשייה. כיאה לליברל, הוא עודד את הרוח היזמית. יחד עם זאת, במהלך שנות ה-20' החלה להירקם ברית לא כתובה בינו לבין תנועת העבודה בארץ ישראל. בניגוד לתפישתם של הציונים האמריקאים בהנהגתו של השופט לואיס ברנדייס, תמך ויצמן בחיזוקם של המוסדות הלאומיים כגורם מארגן ומוביל במשק המתפתח. ויצמן הבורגני נותר עד סוף ימיו אהוד על חוגים רחבים בשמאל הציוני.

על אף שנים של תנופה נקלע היישוב לגלים של משברים כלכליים, הקשורים למשברים העולמיים. בתגובה ייסד ויצמן בשנת 1929 את הסוכנות היהודית לארץ-ישראל. בכך הפכה התנועה הציונות, אשר עד הצהרת בלפור הייתה מיעוט בעם היהודי, לגורם המייצג המובהק של יהדות העולם. במהלך העשור שחלף מאז מלחמת העולם הראשונה נהנה ויצמן ממעמד של מעין שליט יחיד בתנועה הציונית, ובמידה רבה בעולם היהודי.

בשנת 1930, בעקבות מאורעות הדמים של תרפ"ט (1929), התפרסם בשם הממשלה הבריטית הספר הלבן של פאספילד. אנגליה החלה לסגת מהבטחותיה, והעשייה הציונית נתקלה בקשיים. ויצמן נאבק במגמה זו, אך השבר בין בריטניה לבין התנועה הציונית כירסם בהדרגה בהנהגתו. הוא לא נבחר לנשיאות התנועה בקונגרס הציוני ה-17 (באזל, 1931). מאז ואילך חל קרע בינו לבין התנועה הרוויזיוניסטית, והוא ביקר אותה נחרצות, חרף הערכתו האישית לז'בוטינסקי. עד לבחירתו מחדש כעבור ארבע שנים נותר בכל זאת מעורב בהיבטים מגוונים של הפעולה הציונית, ובמקביל חזר לעבודתו המדעית.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה התמסר ויצמן למאמצי הסיוע ליהדות אירופה. הוא קיווה להביא לעלייתם ארצה של מדענים מובילים מגרמניה, ולהשתלבותם, בין השאר, במכון זיו אשר שקד על הקמתו. במקביל פעל במסגרת המוסד לעליית הנוער. הוא אף התמיד במאמציו הדיפלומטים, הפעם למענם של פליטים יהודים, במידה מוגבלת של הצלחה.

מכון המחקר המדעי ע"ש דניאל זיו ברחובות נפתח בשנת 1934, והפך בשנת 1949 למכון ויצמן למדע. חיים ויצמן היה נשיאו הראשון. המנהל המדעי היה הכימאי ארנסט דויד ברגמן. בצמוד למכון הקימו ורה וחיים ויצמן את ביתם, שתוכנן ע"י האדריכל היהודי הגרמני אריך מנדלסון.

ויצמן חזר להיות נשיא ההסתדרות הציונית בשנת 1935. השנים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה עמדו בסימן של ניסיונות להקל על בעיית הפליטים היהודים, הרחבת התשתית של היישוב בארץ-ישראל, והתמודדות עם המרד הערבי. בתקופה זו היטיב ויצמן לעבוד בשותפות עם דויד בן-גוריון, מנהיג מפא"י ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית. שניהם צידדו במדיניות ההבלגה, והחליטו לתמוך במסקנות ועדת פיל (1937) אשר קראה לחלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית. לראשונה תמכו מנהיגי הציונות במפורש בעקרון של הקמת מדינה עצמאית בעלת רוב יהודי, לצדה של מדינה בעלת רוב ערבי. המנהיגות הערבית, בראשותו של חג' אמין אל-חוסייני, התנגדה לכך בתוקף. הסכסוך הפך לאכזרי, וניסיונות גישור נוספים הביאו להחרפת המתחים. עוד בראשית המרד הערבי נפגשו ויצמן ומשה שרתוק עם נורי סעיד, שר החוץ של עיראק. משא ומתן זה נקלע למבוי סתום לנוכח הדרישה הערבית להפסקה מיידית של העלייה. כישלונות אלה, ונטייה פרו-ערבית גוברת בבריטניה, היו הרקע לפרסומו של הספר הלבן השלישי (מאי 1939), שהורה על הגבלות מחמירות על עליית יהודים ארצה. הרגשות האנטי-בריטיים ביישוב התעצמו, ומעמדו של ויצמן נפגע.

ויצמן עצמו היה ער, ככל שניתן, לאסון הממשמש ובא על יהודי אירופה. בקיץ 1938, עקב כישלונה של ועידת אוויאן להציע פתרון לבעיית הפליטים היהודים העיר ויצמן: "העולם מתחלק לשניים, מקומות שיהודים אינם יכולים לגור בהם, ומקומות שאסור להם להיכנס אליהם". למדיניות הבריטית ערב מלחמת העולם השנייה נודעו, כמובן, השלכות טרגיות נוספות על גורלם של יהודי אירופה. ב-22 באוגוסט 1939 נפרד ויצמן מצירי הקונגרס הציוני ה-21 בג'נבה במלים מהדהדות: "אנחנו מוקפים אפלה ואיננו רואים דבר מבעד לעננים. בלב כבד אני נפרד מכם... אם, כמו שאני מקווה, נשאר בחיים ועבודתנו תימשך, מי יודע- אולי יזרח עלינו אור חדש מתוך האפלה השחורה הסמיכה... נשוב וניפגש. נשוב וניפגש בעמלנו המשותף למען ארצנו ועמנו... יש דברים שאינם יכולים שלא להתרחש, ודברים שבלעדיהם אי אפשר לתאר את העולם. שארית הפליטה תוסיף לעבוד, להילחם, לחיות, עד שיאיר שחר חדש על ימים טובים יותר. לקראת השחר הזה אני מברך אתכם. מי ייתן וניפגש שוב בשלום".

בשנות מלחמת העולם השנייה נרתם ויצמן, בתיאום עם דויד בן-גוריון, למאמץ המלחמה הבריטי נגד גרמניה. ויצמן גייס את התעשיות הארצישראליות לצרכי הצבא הבריטי, וכך גם את מעבדותיו של מכון זיו. הוא עצמו שב לעבודה המדעית, מתוך כוונה לסייע לבריטים ולאמריקאים בייצור גומי סינטטי. במקביל קידם הקמתה של הבריגדה היהודית הלוחמת. עד להקמתה עודד הצטרפותם של צעירים ארץ-ישראליים ליחידות שונות של הצבא הבריטי. הבריגדה נוסדה בשנת 1944, השתתפה בקרבות, ורבים מחייליה נותרו באירופה לאחר המלחמה כדי לסייע לפליטים היהודים.

בנג'י ומייקל, בניהם של ורה וחיים ויצמן, נלחמו אף הם כחיילים בריטים. בפברואר 1942 קיבל ויצמן את הידיעה המרה כי מטוסו של מייקל, טייס חיל האוויר המלכותי, נפגע, וכי בנו נעדר. ויצמן לא קטע את משימותיו הציוניות. באותה השנה פעל רבות מארה"ב, ונפגש לראשונה עם נשיאה, פ.ד. רוזוולט. מגעיו המדיניים לא חוללו תפנית במדיניות ההגירה של בעלות הברית. אף לא עלה בידו, בשלביה המתקדמים של המלחמה, להניע את בעלות הברית לפעול ישירות נגד מנגנון ההשמדה הנאצי. וכך, לצד ההצלחה שבהקמת הבריגדה היהודית, ולצד הסיוע למאמץ המלחמתי הבריטי, שהיו לו ממדים מעשיים ומוסריים, הסתיימה מלחמת העולם השנייה לדידם של ויצמן ויתר חברי ההנהגה הציונית עם תחושת חוסר אונים על כך שבהיעדר מדינה לא הצליחו למנוע את הגדול שבאסונות.

החל משנת 1942 נרתמה הנהגת הסוכנות, וחיים ויצמן בראשה, למשימת הפיכתו של הבית הלאומי למדינה עצמאית. ניתן להעריך כי בזכות שיתוף הפעולה הפורה בין ויצמן לבין תנועת העבודה הונחו היסודות הארגוניים, הכלכליים, והתרבותיים עליהם נסמך הישוב מאז שנות ה-20', ובאופן גובר במהלך שנות ה-30'. אלה היוו את התשתית שאיפשרה את הצלחת המהלך שהבשיל בשנת תש"ח, תחת הנהגתו של דוד בן-גוריון.

יחסיהם של שני האישים היו סבוכים, אולם הם השכילו להתגבר על מרבית המהמורות מול אתגרים גורליים. יחד עם זאת, בשלהי המלחמה, לנוכח מדיניותה המבישה של בריטניה כלפי המעפילים וניצולי השואה, גברה הרוח האקטיביסטית בישוב. שוב נתפש ויצמן כפשרן, ושוב נחלש פוליטית. העובדה שפעל ללא מפלגה הייתה לו לרועץ. בנוסף לכך התישו אותו בעיות רפואיות. הוא התנגד בתוקף לדרך הטרור של הארגונים הפורשים. הוא ראה בה שגיאה אסטרטגית ואסון מוסרי. בייחוד זעם בעקבות רצח הלורד מוין, שבוצע עוד במהלך מלחמת העולם השנייה, וכן מהפיצוץ במלון המלך דוד בירושלים (יולי 1946). באותה השנה תימצת יחסו לאלימות בפני באי הקונגרס הציוני באמירה: "ציון במשפט תיפדה, ולא בשום דרך אחרת".

המתחים בין ויצמן לבין בן-גוריון הגיעו לשיאם בדצמבר 1946 עת הודח ויצמן מנשיאות התנועה הציונית. אולם במהרה נזקקו שוב לכישוריו הדיפלומטיים וליכולת השכנוע שלו. מעורבותו במהלך ביקורה של ועדת אונסקו"פ בארץ בקיץ 1947 הייתה מכרעת לשם הכללת הנגב בגבולות מדינת ישראל. בהמשך תרם מהשפעתו על ההצבעה בעצרת הכללית של האו"ם (כ"ט בנובמבר 1947) על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית. ולבסוף, פגישתו עם הארי טרומן, נשיא ארה"ב, גרמה לאחרון להכריע בעד תמיכה בעצמאות מדינת ישראל, חרף הסתייגויותיה של מחלקת המדינה.

עם הקמת המדינה, עת שהה עדיין בארה"ב, מונה ויצמן לנשיא מועצת המדינה הזמנית. בפברואר 1949, לאחר כינוסה של הכנסת הראשונה נבחר ויצמן לנשיאה הראשון של מדינת ישראל. בתפקיד זה, אליו נבחר בשנית בשנת 1951, כיהן עד מותו. ביתו ברחובות שימש באותן השנים כבית הנשיא. לדאבונו היה התפקיד סמלי בעיקרו, אולם בזכות מעמדו האישי זכה לתמיכה ציבורית וליוקרה בין-לאומית. בשנות נשיאותו התערערה בריאותו והוא איבד בהדרגה את מאור עיניו. אך הוא שמר על צלילותו, על שנינותו ועל הברק הייחודי שלו.

אחת ממשימותיו הראשונות כנשיא הייתה לפעול למען קבלתה של מדינת ישראל לארגון האומות המאוחדות. שוב יצא לניו-יורק, ושוב נפגש עם נשיא ארה"ב. ויצמן ביטא רצונה של מדינת ישראל לפיוס עם העולם הערבי, תוך כדי פתרון בעיית הפליטים. במהלכים אלה הסתייע בדיפלומט הצעיר אבא אבן. ב-11 במאי 1949 התקבלה ישראל כחברה באו"ם.

בחודש נובמבר 1949 נחנך מכון ויצמן למדע. בטקס הממלכתי השתתפו מדענים דגולים מרחבי העולם, וניתנה בו הכרה למרכזיותו של המחקר המדעי במדינת ישראל הצעירה. התפתחות המכון היוותה מקור "נחת" לחיים ויצמן בשנותיו האחרונות. הנהגת המכון עברה בהדרגה לידיו של עוזרו המסור, מאיר וייסגל, שגייס למען המטרה את ידידיו הרבים בארה"ב. וייסגל, דמות ציורית וחסרת השכלה מדעית, העניק תשתית הולמת לחוקרים, מבלי להתערב בפן המדעי. מדענים צעירים קודמו לתפקידים בכירים, בינהם אפרים קצ'לסקי-קציר (לימים נשיאה הרביעי של מדינת ישראל).

הד"ר חיים ויצמן נפטר ב- 9 בנובמבר 1952 בביתו שברחובות, והוא בן 78 שנים. על פי בקשתו, הובא לקבורה באחוזתו. ויצמן הוא מן המנהיגים סוללי הדרך אשר זכו לראות בהתגשמות חזונם בימי חייהם. רבים מהישגיה של המדינה חבים לגישתו מרחיקת הראות. רבים גם האתגרים והמשימות שעמדו לנגד עיניו ואשר טרם זכו למימוש, ובראשם יסודה של חברת מופת החיה בשלום ובשגשוג.

ע.ד.
אוקטובר 2010