עומד בראש משלחת ועד הצירים שיצא לארץ ישראל ביוזמת ממשלת בריטניה, במטרה לייעץ בנושאי התיישבות ופיתוח המדינה. במכתב לורה אשתו, תיאר את שראו עיניו: "עצום ההבדל בין מה שאפשר לראות היום במושבות, לבין מה שאפשר היה לראות לפני אחת-עשרה שנה, בהיותי פה לראשונה. היום היישובים האלה מלאי חיים. חיים יהודיים אמיתיים אינם עוד אגדה, הם אמת לאמיתה!"

בריטניה כבשה את ארץ ישראל מידי השלטון העות'מאני. ד"ר ויצמן נבחר לכהן כנשיא הפדרציה הציונית באנגליה, מנהל מו"מ עם ממשלת בריטניה המסתיים ב-2 בנובמבר במתן "הצהרת בלפור." 
וזה נוסח ההצהרה: "ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על ייסוד מקלט לאומי לעם ישראל בארץ-ישראל ובמיטב כוחותיה תתאמץ להקל את השגת המטרה הזאת. אך בתנאי ברור ומפורש, שלא יעשה שום דבר העלול להזיק לזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הכנסיות הבלתי יהודיות אשר בארץ ישראל, או לזכויותיהם ומעמדם המדיני של היהודים באיזו ארץ אחרת."

נולד בנו השני, מיכאל. מנהל את מעבדות האדמירלות בלונדון. פותח עם חבריו במבצע להפצת הרעיון של בית לאומי ליהודים בארץ ישראל בחסות בריטניה. 
נפגש עם לויד ג'ורג' ראש הממשלה ועם בלפור שר החוץ.

ממציא שיטה חדשה להפקת אצטון (תמיסה שנדרשה לייצור חומר נפץ). 
עובר לגור בלונדון ומתמנה ליועץ לאספקת אצטון באדמירלות ובמשרד החימוש הבריטי.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פועל לקידום הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל בחסות בריטניה.

מקבל אזרחות בריטית.

נולד בנו הבכור בנימין (בנג'י). מתפרסם כנציג הציונות הסינתטית (שילוב בין הציונות המדינית לציונות המעשית) בקונגרס הציוני השמיני שבהאג. 
מבקר לראשונה בארץ ישראל. "נסעתי באונייה מביירות ליפו. רגלי דרכה על האדמה שהייתה מימי ילדותי חלק בלתי נפרד ממחשבותיי. סוף-סוף עמדתי פנים אל פנים עם המציאות... גמרתי בלבי לחזור לאירופה וללחוץ במרץ כפול ומכופל לעבודה מעשית דחופה בארץ ישראל."

נושא לאישה את ורה כאצמן שהכיר בשווייץ, שם למדה רפואה. "ורה ואני מצאנו את דרכנו זה לזה רק לאט-לאט. מקצת בשל הבדל בגילים, כשבע שנים, והמעמד – אני הייתי מרצה והיא תלמידה – אבל בעיקר בשל ההבדל ברקע ובגישה לחיים."
באותה שנה פוגש ד"ר ויצמן את ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ של ממשלת בריטניה, ומסביר לו את הרעיון הציוני. "הוא שאלני מדוע מתנגדים היהודים הציונים להצעת אוגנדה?" השבתי לו: "מיסטר בלפור, נניח שאני מציע לאדוני את פאריס במקום לונדון, היקבלנה?" והוא ענה: "אבל ד"ר ויצמן, לונדון היא שלנו". "נכון הדבר", אמרתי, "אבל ירושלים הייתה שלנו בזמן שלונדון הייתה עוד אדמת ביצה."

עובר לאנגליה ועובד כחוקר במחלקה לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר.

בקונגרס הציוני השישי בבאזל, מצביע נגד ההצעה להתיישבות יהודים באוגנדה. 
בנאומו אמר: "אם הממשלה הבריטית והאומה הבריטית הן מה שאני חושב עליהן, סופן שיציעו לנו הצעה טובה מזו."