מקבל אזרחות בריטית.

נולד בנו הבכור בנימין (בנג'י). מתפרסם כנציג הציונות הסינתטית (שילוב בין הציונות המדינית לציונות המעשית) בקונגרס הציוני השמיני שבהאג. 
מבקר לראשונה בארץ ישראל. "נסעתי באונייה מביירות ליפו. רגלי דרכה על האדמה שהייתה מימי ילדותי חלק בלתי נפרד ממחשבותיי. סוף-סוף עמדתי פנים אל פנים עם המציאות... גמרתי בלבי לחזור לאירופה וללחוץ במרץ כפול ומכופל לעבודה מעשית דחופה בארץ ישראל."

נושא לאישה את ורה כאצמן שהכיר בשווייץ, שם למדה רפואה. "ורה ואני מצאנו את דרכנו זה לזה רק לאט-לאט. מקצת בשל הבדל בגילים, כשבע שנים, והמעמד – אני הייתי מרצה והיא תלמידה – אבל בעיקר בשל ההבדל ברקע ובגישה לחיים."
באותה שנה פוגש ד"ר ויצמן את ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ של ממשלת בריטניה, ומסביר לו את הרעיון הציוני. "הוא שאלני מדוע מתנגדים היהודים הציונים להצעת אוגנדה?" השבתי לו: "מיסטר בלפור, נניח שאני מציע לאדוני את פאריס במקום לונדון, היקבלנה?" והוא ענה: "אבל ד"ר ויצמן, לונדון היא שלנו". "נכון הדבר", אמרתי, "אבל ירושלים הייתה שלנו בזמן שלונדון הייתה עוד אדמת ביצה."

עובר לאנגליה ועובד כחוקר במחלקה לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר.

בקונגרס הציוני השישי בבאזל, מצביע נגד ההצעה להתיישבות יהודים באוגנדה. 
בנאומו אמר: "אם הממשלה הבריטית והאומה הבריטית הן מה שאני חושב עליהן, סופן שיציעו לנו הצעה טובה מזו."

מייסד את לשכת בית הספר היהודי הגבוה, שאמור היה לתת מענה לסטודנטים יהודים שנדחו מאוניברסיטאות במזרח אירופה.

משתתף בארגון ועידת הצעירים הציונים ומייסדי הפרקציה הדמוקרטית, מפלגה אשר שמה לה למטרה לקדם את הפעילות המעשית בישראל ואת העשייה התרבותית.

משתתף בקונגרס הציוני השני בבאזל.

עובר למערב אירופה להמשך לימודיו האקדמיים, מקבל תואר דוקטור באוניברסיטת פרייבורג שבשווייץ בכימיה אורגנית.

עובר ללמוד בביה"ס התיכון הריאלי הרוסי בעיר המחוז פינסק, ומתחיל את פעילותו הציונית באיסוף כספים. בן אחת-עשרה כתב בעברית מכתב למורהו האהוב במוטול: "מה רם ומה נשגב הרעיון אשר עלה על אחינו בני ישראל לייסד את החברה חובבי ציון כי ע"י זאת נוכל להציל את אחינו הנידחים והמדוכאים והמפוזרים בכל קצווי העולם. סוף דבר ציונה עברים – ציונה נלכה!"